יום שני, 12 באפריל 2010

המשוגע-(סיפור ליום השואה)

היום בבוקר בכיתי. בכיתי אחרי שמנהל הסניף שלי, שמוליק רשף,אסף אותנו בבוקר והקריא לנו סיפור קצר.
הסיפור כתוב בגוף ראשון ואני מביאה אותו לפניכם ככתבו וכלשונו. כתבה אותו הסופרת אידה פינק.



כולם חושבים שאני משוגע, אבל אני לא משוגע.
זה מה שאומר כל מי שחסר לו בורג בראש,אבל הראש שלי בריא. הלוואי שהיה חולה. רק הלב שלי חולה,אבל נגד זה אין מה לעשות.

יש לי רגליים עקומות,כפי שאתה רואה,וגיבנת,הגובה שלי מטר חמישיםילדים פוחדים מהפרצוף שלי,אבל הילדים שלי היו ילדים טובים וכל בוקר וכל ערב נישקו אותי על שתי הלחיים ואמרו, "בוקר טוב,אבא,לילה טוב,אבא."

שמעת פעם ,דוקטור,שלאנשים כל כך מכוערים נולדים ילדים יפים? שמעת? הילדות שלי היו יפהפיות,והיה להן שיער בהיר- משי טהור! - ורגליים ישרות,שמנמנות,כמו נקניקיות. גם אני וגם אישתי,שהיתה אישה טובה,היינו אומרים: אלוהים הטוב והמיטיב נתן לילדות את מה שאין לנו.... הן היו שלוש,רק ילדות. הגדולה היתה בת שבע,הקטנה- בת שלוש.

אני מנקה רחובות.טאטאתי רחובות,היה מה לטאטא,פרנסה קשה,דוקטור,לנשום את כל הסירחון הזה.
אחר-כך לא יכולתי להוריד מעצמי בבית המרחץ את הליכלוך.  בבית המרחץ ההוא. 

הבת הגדולה כבר הלכה לבית-הספר,והתעודה שהיא הביאה היתה כולה טוב-מאודים מלמעלה עד למטה.
בבית הספר אמרו לה לפעמים, " אבא שלך זבלן", אבל היא... לב זהב...איזה ילדה... נו, דוקטור,אפשר להבין? 
אי אפשר.

אחר כך ניקיתי רחובות בגטו, אבל זה היה בלוף. מי שם לב לאשפה? היה לי מטאטא,ועם המטאטא הזה הסתובבתי. הילדים היו רעבים,ואני ככה,הסתובבתי,אז לפעמים הייתי מוצא משהו. אדוני יודע.... לפעמים מישהו נתן משהו.

הקטנות לא הבינו,אבל הגדולה... הו,הו....ילדה זהב,כל יום בבוקר " בוקר טוב", ובערב, "לילה טוב".
אני הייתי אומר לה : "ליל מנוחה"... "ליל מנוחה"....


בזמן האקציה הראשונה אמרו שיקחו אותי, כי לקחו בעלי מום ואני יש לי גיבנת ואני גמד. הסתתרתי על הגג.  בזמן האקציה השניה ברחנו ליער, בשלישית הייתי  ברחוב עם המטאטא ביד,כי את העבודה הייתי מתחיל בחמש בבוקר והאקציה התחילה בחמש וחצי.


הדוקטור מכיר את המטאטאים האלה? ארוכים,עבים,מענפי ערבה. ואני ,מה הגובה שלי? מטר חמישים.

כשהמשאיות הגיעו לכיכר שמול בית המרחץ,התיישבתי בברכיים כפופות בפינה בין שני בתים והמטאטא הסתיר אותי. בזכות המטאטא הזה אף אחד,לא האס.אס. ולא המשטרה היהודית, אף אחד לא חשד שנמצא שם בן אדם.  רעדתי כל כך שגם המטאטא התנועע. שמעתי הכל,כי בהתחלה היו סוגרים אותם בבית המרחץ ורק אחר-כך העמיסו על המשאיות.

אמרתי בליבי : כה יתן אלוהים,כה יתן אלוהים.  ובעצמי לא ידעתי מה האלוהים הזה צריך לתת. ואם הוא בכלל קיים,אלוהים הזה?   מאיפה לי לדעת.... אתה יודע דוקטור.....

מישהו רץ,ברח והזיז קצת ביד שלו את המטאטא. הוא נפל,ואם מישהו היה מסתכל עכשיו חכיוון הפינה,זה היה הסוף שלי.
פחדתי להרים אותו,בגלל שאז כבר הובילו אותם במשאיות.

אדוני הדוקטור! במשאית הראשונה עמדו הילדות שלי, השלוש....ראיתי שהגדולה מבינה מה קורה,אבל שתי הקטנות בוכות בכי רגיל.  פתאום הן הפסיקו לבכות והכי צעירה- בת שלוש!-  קראה , "אבא,אבא,בוא אלינו!"  הן ראו. רק הן גילו אותי בפינה הזאת. רק העיניים שלהן.


אדוני הדוקטור- אז מה? מה קרה אחרי זה?  אני, האבא.... יצאתי,רצתי אליהן וביחד....כן?

אבל אני שמתי אצבע על הפה,נשכתי את האצבע מרוב פחד ונענעתי בראש שאסור לקרוא לי. שיהיו בשקט, שא!


שתי הקטנות קראו עוד פעם אחת,אבל זאת,הבת הבכורה שלי, סתמה להן את הפה עם היד שלה,אחר-כך כבר היו שקטות....

ועכשיו, דוקטור, אני נבקש ממך אישור שאני לא משוגע,כי בלי אישור יפטרו אותי מהעבודה ויאשפזו בבית-חולים.

או אולי תתן לי איזו תרופה,דוקטור,שאני לא אהיה מוכרח להסתתר כל הזמן ולצעוק " אני בא! אני בא!".....

מפני שהן,בין כך ובין כך,כבר לא שומעות את זה.


מי זו אידה פינק? תכנסו לקישור
















 


 




14 תגובות:

Unknown אמר/ה...

עצוב,,,

ויטה אמר/ה...

קראתי... מאוד עצוב ומרגש

ויטה

אהובה טלמור אמר/ה...

לפזית היקרה! את מרגשת אותי כל פעם מחדש.. זה לראשונה שאני עונה מיד - אני כל כך עסוקה שאין לי זמן להציץ לפיסבווק שנכדי מבקשיים לעדכן אותו. אני בהנהלת שש עמותות, ורוצה להיות אשה טובה - אמא טובה- וסבתא טובה - ולפגוש חברים , ולשיר ועוד- אז תיסלחי לי שאני לא תמיד עונה לך. אבל את מיוחדת אני מקוה לפגוש אותך וכף לפגוש אנשיים כמוך! בטיש הגדול פגשנו שמוליק ואני חבורה של אנשים עם המון נתינה ממש כמו במשפחה , כמוו גנית ואבי - הדר ודודו - הדס ושמוליק ועוד וכף לנו בחבורה להתראת בשמחות א ה ו ב ה טלמור

דליה אמר/ה...

פנטסטי, ממש נוגע ללב

הילה אמר/ה...

כמו שהבטחתי- קראתי ומאד מאד התרגשתי.
תודה שאת דואגת כל הזמן לשתף אותנו בדברים מעניינים ומעוררי מחשבה.
אין כמוך!

אלכס אמר/ה...

הי פזית ,

אהבתי את הסיפור

רונית אמר/ה...

פזיתוש,
באמת סיפור עצוב ומרגש.
אני ראיתי פה עוד משהו קצת פחות עצוב-המגרעה של האיש הזה(המטר חמישים) הפכה במקום מסויים למה שהשאיר אותו בחיים.למרות שלדעתי אי אפשר לקרוא לזה חיים.....

משה אמר/ה...

נוגע ללב

פרחית סיסו אמר/ה...

פזית, מעבר לזה שהספור מרגש ונוגע ללב, כמנהלת בבנק לאומי, אני שמחה לראות עוד מנהלים יחידי סגולה כמו המנהל שלך, שלא מאבד את האנושיות, ערכים,ויודע לשלב עם העשייה היום יומית והלוחצת, גם הרבה נשמה. אשריך ששמוליק הוא המנהל שלך!!
פרחית סיסו מנהלת סניף קריית יובל.

מנחם אמר/ה...

הי פזית
כן, קראתי את הטקסט ביום ששלחת לי אותו בפקס לעבודה
סליחה שלא עניתי מייד אבל קראתי גם קראתי
פעם בארבע אזנים אספר לך כמה דברים על השואה והקשר שלי לשואה... אבל לא כעת
לגבי שמוליק, ידעתי מי מחליף אותי וטוב שכך

nava_rah אמר/ה...

פזית, הדמעת אותי. סיפור כואב ועצוב.
אני חותמת על קבלת עדכונים ותודה על השיתוף בפייסבוק, כך התוודעתי לבלוג ואני שמחה.

אנונימי אמר/ה...

סיפור שלא להאמין,לרבים מניצולי השואה סיפורם מדהימים,איך שרדו את התופת והטרוף,וזכו לחיות בינינו ולספר את סיפורם,העצוב,והמדהים-ומה אנחנו,והמדינה עושים עבורם??
גם חמי וחמתי-ניצולי שואה
=יצחק=

עומר אמר/ה...

מצמרר!!

בני אמר/ה...

כדור שני לשואה, אני יכול לומר שבכל פעם מחדש אני נחשף לסיפורים אנושיים מהתקופה ההיא. זה מסוג הסיפורים שגורמים לך לחוש שגרונך מלא בדמעות עצורות. תודה על הזכות לקרוא סיפור מרגש זה